נפוליון היה זה שאמר שהצבא צועד על קיבתו...אולי בגלל זה הוא החזיק כל הזמן את היד על הבטן. אל תאמינו לכל מיני שמועות על בעיות בכבד או בכליות.. זה היה מהשוקו קרלו שחילקו בחדר אוכל בארוחת בוקר... זה עשה לו גזים. מה לעשות אולי הוא לא הצליח להפיל את חומות עכו, היה מבקש מסעיד יפה, היה מקבל מנה עם פיתות אקסטרה, אבל הוא צדק.
זה מגיע פעם בשנה. המעטפה הירוקה. ה''צ'' הגדול מזכיר לך את המשפט האלמותי ''האזרחים הם חיילים עם 11 חודש חופשה בשנה''. כן זה בא, לחלקנו הקטן שעדיין עושה מילואים, תמיד בהפתעה. לא משנה כמה שתכננו את השנה וידענו שזה אמור לבוא בערך בתאריכים האלו, זה תמיד ייפול על איזה אירוע משפחתי, משהו בעבודה, או איזה מבחן גדול באוניברסיטה... אף פעם לא מתי שרוצים את זה.
אבל אנחנו חיילים אמיצים, ואלו שלא עושים מילואים בתור מגייסים, מכירים את הנוהל, להוריד את התיק עם כל הציוד מהארון למעלה וקדימה למילואים.
המילואים מחזירים אותנו לגיל 18-19. אותן הרגשות אותן מחשבות ואותה המנטאליות. יש משפט שאומר שמילואימניק תמיד חרמן,עייף ורעב.
חרמן-המוח חושב כמו בן 18 וההורמונים רצים בטירוף, ברגע ששמים את המדים בצבא זית ההורמונים כבר טסים בקצב של F-16 על סטרואידים.
עייף- אחרי הכול הגוף שלנו כבר לא בן 19, הכושר והשרירים לא כמו פעם... והמילואימניק הממוצע מתעייף מאוד מהר. העייפות מגיעה מכבדות האפוד, שחיקת הנשק בכתף והלחץ שמנחיתה הקסדה על הראש.
רעב- בכל אפשרות יעדיף המילואימניק לאכול. מה שיש, הוא יאכל. וזה מוביל אותנו לנושא הדיון שלנו ... האוכל הצבאי.
הדיון שלי עם אוכל צבאי הוא נורא סובייקטיבי. לצערי או לרווחתי, נתקלתי במס' טבחים צבאיים מצוינים, ביניהם אפילו רס''ר מטבח בוגר ''תדמור'', כך שבאוכל רע כמעט ולא נתקלתי בשרות הסדיר ובקבע. מדי פעם, אמנם, נפלו עלי ימים של מנות קרב ואוכל צנע אולם באופן כללי די השמנתי מנחת, תרתי משמע, מאיכות האוכל.
האוכל הצבאי מחולק לשלוש, כמו כל דבר בצבא...
1 כורכום – התבלין האהוב שקנה לו מקום של כבוד בקרב קובעי המדיניות הקולינאריות.
כל מאכל, אם זה אורז,פסטה, בשרים או סלט - הכורכום מככב בו.
2 כוסברה – הצמח הירוק שנמצא בכל מקום. בכל סלט הוא המרכיב המרכזי. בכל מאכל קדרה הוא נמצא...
3 שמן - בשביל הספורט המציאו בענף מטבח בצה''ל את ספורט השחייה בשמן. כל מאכל על מנת שיהיה דיאטטי ובריא צריך לעבור סדרה של אימונים בשחייה בשמן. שמן קנולה רגיל הוא המועדף.
גלונים על גבי גלונים של שמן נשפכים כל יום במטבחי צה''ל. פעם שמעתי שהסיבה לכך היא שהאוכל לא ידבק לסירים...
מי ניקה פעם במטבח צהלי ??
איזה טבח צבאי שמתגאה בתפקידו לא משאיר שכבה עבה של טיח פתיתים בתחתית הסיר ???
עכשיו אם נכנס למטבח הצבאי יש מספר אלמנטים שחייבים להיות שם, בלעדיהם מטבח צבאי אינו מטבח צבאי.
הראשון מביניהם הוא הטבח. הטבחים הצבאיים מתחלקים לשני סוגים, הסדירים השבוזים מחד, ואנשי הקבע השבוזים מאידך.
האלמנט השני הוא הטייפ הקולני שמשמיע את אום כולתום, זוהר ארגוב, טראנסים עצבניים, ובמקרים חריגים מאוד, רוק כבד ועצבני.
האלמנט השלישי החשוב הוא הסירים הצבאיים, סירי אלומיניום דפוקים, צבועים בכחול, או אדום, שחלקם הגדול שרוף, והיתר, ככל הנראה ישרפו בעתיד הקרוב.
''אוכלים דבר ראשון עם העיניים'' את זה במדור מטבח של צה''ל ככל הנראה טרם שמעו, אחרת מי יכול להסביר לי את כלי הפלסטיק הכתומים והתכלת שיש שם ? גם האוכל של אהרוני בעיצוב של דורין פרנקפורט יראה בכלים האלו כגוש חסר חיים. ושיא השיאים של אמנות ההגשה, בא לידי ביטוי בכוסות, למרות שזה לא נראה במבט ראשון, הן תמיד סדוקות. אתה מוזג את הנוזל ( המכונה בצבא מיץ ) ומגלה שחציו נשפך על השולחן וחציו השני מטפטף עליך.
אופס... שכחתי, את אנשי מטבח עזריאלי. לכל מי ששרת בצנחנים, גולני, גבעתי, או כל יחידת שדה אחרת, אתם מוזמנים לבוא לשבת במרכז עזריאלי בעיצומו של יום חול, בשעות הצהריים. ולראות את מיטב חיילנו וחיילותינו עוברים בין סאבווי לתאילנדי, או לבורגר, ובוחרים את ארוחת הצהריים שלהם.....
דוגרי אני לא מבין איך אפשר ממשכורת צבאית להחזיק כזה תקציב ארוחות.. אבל ניחא.
שיהיה בתיאבון.
''הלכנו למילואים...
חשבנו עושים חיים...
נתנו לנו עוזי...
אוכל וזבוזי...
הלכנו למילואים''
