בין הקשתות - מטעמי דגים

"ראשית, סיפור. שערו בנפשכם, לידינו מיושב זוג לא צעיר, כזה מהרובע, שקשה לטעות ביהדותו. הגבר המזוקן לועס סטייק עסיסי מעורר חשד יחד עם פירה ענני ושעועית מאודה..." מוריס פייבוש על מטעמי הדגים של בין הקשתות, ירושלים

שוב מדדים אל עבר הרחבה המוכרת, מטמינים פתק בנוהל, מגשימים קצת טופי על הדרדק המגודל הזה שנדמה שרק אתמול יצא מהביצה, אלוהים אדירים, לאן עף הזמן? האירוע מתגלגל על פי כללי הטקס. אני מחליט לנצל שעת כושר ולומר כמה מילים אישיות לבעל הבית. ביקשתי שיעשה פה סדר אחת ולתמיד ואם לא סדר אז שיביא עוד מבול וגמרנו. ביקשתי על הדרך גם כמה גשמיים שייתכן והשתיקה יפה להם. נפנופים מחויכים אל עבר זוג קרובים רחוקים ששמם, בחיי, עומד לי על קצה הלשון. אחרונות הדודות מפריחות נשיקות אישה לרעותה תוך קריאות "איך רזית!" וזהו, נגמרה הצרמוניה, התקפלנו.

"ומה עכשיו?" שואלת בטני בקול "מה דעתך, מוריס, שניקח את האישה ונתקדם לשוק לנגב איזה משהו? או אולי נשפר עמדות לכיוון אבו גוש? בחיינו מוריס! אני נצמדת לגב!"

צאו וראו קוראים יקרים, עד לאותה השעה ממש, ככל שהדבר הגיע לכדי מזון, הכותל היה עבורי איך לומר, שממה, ציה, אזוב ועצבת. כל זה עמד להשתנות מהר מאד ומעשה שהיה כך היה.

הזמנה פתאומית ל"חגיגה" הגיחה מעברו של אבי חתן השמחה. הבנו, זוגתי ואני, שהברזה כבר לא באה בחשבון. התקדמנו בהיסוס אחר בן הדוד הזה שלי שנראה הפעם מוזר במיוחד עם השַמות שעשו התפילין לשערו הבין-כה מדובלל. גרם מדרגות בודד ועיקוף חד סביב מאבטח-נפילי מסביר פנים, הובילונו להפתעה שנכונה לנו.

אלף פעמים, אולי יותר, עברתי כאן והמסעדה הקפידה לחמוק מעיניי. "זה חדש פה המקום הזה?" שאלתי בפיזור דעת תוך כדי כניסה. סוללה של מלצרים מצוחצחי מדים שלחו לעברי חיוך מרחם.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן!

שמה של בין הקשתות כבר יצא למרחוק, כך מתברר. וכמו אותו ממרח קקאו אלמותי, גם מסעדה זו איננה זקוקה לשום קמפיין פרסומי או יח"צנות, שיוציאוה מתהום הנשייה. ד' אמות של אבן ירושלמית עתיקת יומין וקשתות מפוארות ממעל סיפקו למקום נופך של זמן אחר ומציאות מדומה. בקלות היה זה יכול להיות חדר האוכל של הורדוס או של איזה אוליגרך פרהיסטורי.

איש טבח שמו!

כבר 11 שנים שהשף שי לוצאטי בונה פה בעשר אצבעות אלטרנטיבה קולינרית ראויה לבאי הכותל. אומר זאת בפשטות, כשייבנה הבית השלישי, שי ודאי אמון יהיה על הזבחים, הפסחים והמזטים. את מי הוא עוד לא האכיל פה? שועי עולם, שחקנים, פרימדונות, מדונות וגם המוני בית ישראל שביקשו להתרפק על בית אבא בעודם קושרים נער חסר אונים ברצועות עור שחורות.

ובעיר של חיבורים בלתי אפשריים, יצר לוצאטי מקום שגם הוא בפני עצמו בלתי אפשרי. על התפר שבין הרובע היהודי למוסלמי נפגשים בצלחת אוכל מתחכם ואוכל מנחם, גורמה ומהדרין. אוחנה ואובמה.

אילוצי הכשרות שלא פעם יוציאו שפים מנוסים מכליהם, תרתי משמע, הוציאו משי דווקא חדוות יצירה נהדרת. כמו אמן טוב, הוא בנה בתוך מסגרת מוגדרת יצירה מקורית וטובה. מרגרינה וקינוחי פרווה, נניח, לא תמצאו פה.

מה כן? ראשית, סיפור. שערו בנפשכם, לידינו מיושב זוג לא צעיר, כזה מהרובע, שקשה לטעות ביהדותו. הגבר המזוקן לועס סטייק עסיסי מעורר חשד יחד עם פירה ענני ושעועית מאודה ולמולו, ממש באותו שולחן, הרבנית, שהזכירה את תהילה של עגנון, מתענגת על רביולי מהביל בליטוף פרמזן ורוטב בשמל. האמנם? לקינוח הם ירדו על גלידה ביתית עם קפוצ'ינו. מה לכל השדים והרוחות קורה כאן? הייתכן שאיך שעזבנו את הכותל הגיע המשיח והמצוות בטלו?

זאת הייתה משימה לא קלה. שנה תמימה לא יצא שי מהמטבח. עם חוש קולינרי מפותח, רקורד של כמה עשורים טובים, פרודוקטים לא מתפשרים, דגים טובים ולא מעט חוש הומור, הוא בנה תפריט מפתיע - בלשון המעטה. השף הערוּם המציא מחדש מטבח אקלקטי ומעורר תאווה תוך ריקוד טנגו סוער עם אילוצי הכשרות.

בין שאר הסלטים המעולים והמנות החלביות המנצחות שאכלנו, הופיעו גם שיפודי "פרגית" נימוחים, מרק קובה סלק מצוין, סיגרים מהטובים שאכלנו ו"מעורב ירושלמי" שנח על מצע של לאפה טרייה מרוחה בכל טוב (המעורב מכיל בין השאר בס צרוב, פטריות, גרגירי חומוס, חצילים ותיבול מפתיע, אבל אל תגידו שאמרתי לכם). והכול, להזכירכם, במסעדה חלבית וכשרה למהדרין (התעודה בתוקף חבר'ה!) תענוג צרוף וחוויה מטלטלת גם לאלו שלא בדיוק מקפידים על קלה כחמורה. המנות נדיבות ואסתטיות, הכול שופע ומזמין. מנגינה מאירה מתנגנת ברקע וצוות עובדים עושה מאמץ בלתי נלאה לספק את כל המסובין.

עצתי היא כזאת, בפעם הבאה שאתם מזדמנים לכותל, תבואו רעבים ואל תשכחו להתקשר לשי מראש ולבדוק אם במקרה נשאר לו שולחן פנוי.