וורסווה

אמיר נהרי וזוגתו מבקרים בבר וורסווה, הראשון מסוגו בהיסטוריה של העיר העתיקה של ירושלים. פה הם מתוודעים לבירת הגולדן טייבה המיוצרת במזקקה ברמאללה, לארק שמיוצר בבית לחם ולבורמה הדומה לבקלאווה אך נראית קצת אחרת

גבי הוא ערבי ישראלי שחי בלונדון, עבד בעבודה מכובדת וחי חיי חברה מפותחים. בוקר אחד, לפני שלוש שנים, הוא קם, החליט שהוא רוצה לפתוח בר וביסטרו בירושלים העתיקה, עזב הכול ובא לירושלים. גבי פיתח את העסק המשפחתי בעיר העתיקה שהיה אז קיוסק קטן סמוך לשער יפו, קנה את המקום הצמוד בבניין שהוקם עוד בשנת 1889 ופתח יחד עם שלושת אחיו את וורסווה - הבר הראשון בהיסטוריה של העיר העתיקה. מאוחר יותר הוא המשיך לדחוף את העסק קדימה, סגר עוד רחוב ללא שימוש והקים בו את הביסטרו, שהמטבח שלו מספק את האוכל לבר.

זוגתי ואני החלטנו שאנחנו חייבים לבדוק את הבר הראשון בעיר העתיקה והגענו לוורסווה. מול דלת הכניסה של וורסווה, במרכז חצר אבן קטנה, ניצב לו עמוד רומי עתיק ועליו חרוטה המילה וורסווה, שמשמעה דרך החיים. נכנסנו פנימה דרך זוג דלתות גדולות עם פיתוחי ברזל מרשימים והתיישבנו על הבר. עוד לפני שהיינו יכולים לחשוב על אוכל היינו חייבים להרטיב מעט את גרוננו הניחר. אני הזמנתי כוסית של דרמבוי מתקתק וזוגתי הזמינה "גולדן טייבה" שהיא יופי של בירה שמיוצרת במזקקה ברמאללה ובניגוד לקרלסברג והייניקן אין לה סיומת מרירה.
אחרי הגולדן טייבה התפנינו לבחון את האוכל של וורסווה. התחלנו בסלט קיסר קטן עם רצועות עוף מתובלות היטב, קרוטוני פיתה, עלי חסה וגבינה. לצד הסלט – פלטה עם ארבעה סוגי גבינות: רוקפור, פרמזן, ברי וגבינה מלוחה מאד תוצרת אימא של גבי, בכל ריבוע גבינה תקוע קיסם וחתיכת תפוח או אפרסמון. לעזרת הגבינות נחלצו שני צ'ייסרים של ארק שמיוצר בבית לחם ומתאפיין במתקתקות ובטעם חזק מאוד של אניס. כל-כך טעים שקנינו את כל הבקבוק לקחת הביתה, ואנחנו בכלל לא אוהבים ארק.

בשלב זה הרגשנו מלאים למדי, לכן החלטנו להזמין מנה אחת נוספת לשנינו: צלחת שווארמה שזממנו עליה מזה זמן מה. הבשר היה מתובל בדומה לרצועות העוף מהסלט, ולצדו צ'יפס ריחניים ופריכים, חסה, כרוב כבוש וסלט ירוק. בנוסף קיבלנו צלוחית זיתים שאותם כובשת אמו של גבי ושטעמם נפלא.

בין האוכל לקינוח קמנו להסתובב מעט במתחם של וורסווה. במעלה הרחוב ומעבר לביסטרו ישנה גלריית תמונות של ירושלים העתיקה, ובה אוסף החובק תמונות שצולמו בין השנים 1948-1890 שבו שלל דמויות ומבנים עתיקים ויפים. נכנסנו חזרה לוורסווה בדיוק בזמן לקפה שחור עם הל שנעשה בפינג'אן לפי הספר וכוס תה מהבילה. וכמו בכל מקום שמכבד את עצמו בעיר העתיקה, כובדנו בחתיכה של בקלאווה ובורמה, שהיא דומה מאוד לבקלאווה בטעמה אך נראית קצת אחרת. לאחר מנוחה קלה וכמה נשימות עמוקות סבנו על עקבותינו ויצאנו את וורסווה ואת העיר העתיקה עם בקבוק ארק ביד וחיוך בלב.