מקדש הבשר

"הסטייק היה עבה ועסיסי ביותר. בכל ביס התפוצצו לנו בפה כל כך הרבה טעמים, שהרגישנו כמו חוטאים או צידיים קדמוניים. לצידו הוגשו תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי פיקנטי..." דניאל לוין יוצא לצוד בשר באל גאוצ'ו בנתניה

אבולוציונית אנחנו הגברים אוהבים בשר. פעם היינו צדים אותו ומביאים אותו למערה והיום אנחנו אחראיים למנגל המשפחתי. לכן מסעדות בשר הן קודם כל מסעדות לגברים. אבל מלבד הבשר אנחנו מחפשים גם עיצוב פשוט וחם, כדי שנוכל להרגיש בבית, או במערה אם תרצו.
כשאני ואייל נכנסנו ל"אל גאוצ'ו" במלון הכרמל בנתניה, מיד היה ברור שמדובר במקדש בשרים. ראשית הבחנו בעיצוב עץ נקי, שולחנות כבדים, מוזיקה לטינית וצוהר רחב שנפער בין המסעדה למטבח, דרכו זרמו נתחי בשר מפחידים בגודלם.
לאחר שהמלצר הציג בפנינו את התפריט והמנות המיוחדות, גלשנו בעזרתו לסקירה של הנתחים, משך היישון וטכניקות הצלייה המומלצות. לשנינו נתפח התאבון והיה ברור שלא משנה מה נזמין, אנחנו חייבים למהר עם זה.

ראשונים, הגיעו אל השולחן מספר סלטים תוצרת המקום: סלסה חריפה, צ'ימיצ'ורי, חצילים וסלט תירס, פטריות ובצל. לצידם כל אלו הוגשה כיכר לחם קטנה וטריה, מצופה בהרבה מלח גס. הסלטים והלחם היו מעולים, במיוחד הצ'ימיצ'ורי, והינו צריכים להתאפק כדי שלא נתמלא מהם. לצד הסלטים שתיתי מיץ תפוזים קר שהוגש בכוס עצומה ואייל הזמין לימונדה.
המנות הראשונות היו ארגנטינאיות קלאסיות: אמפנדה וסלצ'יצ'ה - נקניקייה פיקנטית. האמפנדה הייתה ממולאת בשר בקר חם ומתובל בדייקנות ובעוד שהמאפה היה פריך וקשה, הבשר היה רך ומתפרק. הסלצ'יצ'ה נראתה דקה ותמימה למראה אבל היא אצרה טעמים חזקים של בשר וחריפות שהשתלבו זה בזה.

הגיע הזמן לגולת הכותרת של הארוחה – הבשר הארגנטינאי המפורסם. אל השולחן הגיעה מחבת ברזל עמוקה שנחה על גחלים לוחשות. במחבת היו שני נתחים גדולים – אנטריקוט פרימיום וסינטה.
סטייק האנטריקוט פרימיום 350 ג' נחשב לנתח המשובח ביותר שמוגש במסעדה וזו בדיוק הסיבה שבגללה הזמנתי אותו לאייל, שממש התרגש לקראת הביס הראשון. הסטייק היה עבה ועסיסי ביותר, לעיס אבל נימוח בפה עם טעם עז. בהמלצת המלצר הסטייק הוכן ברמת מדיום ולאור רמת העסיסיות שלו היה קשה להאמין שהוא כשר. בכל ביס התפוצצו לנו בפה כל כך הרבה טעמים, שהרגישנו כמו חוטאים או צידיים קדמוניים. לצידו הוגשו תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי פיקנטי.

הפתעת הערב הייתה הסינטה, שידוע כנתח יבש ומשעמם יחסית לאחיו האנטריקוט והפילה. אבל כמו שרמזתי, הסינטה שלנו לא הייתה דומה לסטייקים שהכרתי לפני כן. קודם כל, לא הוגש סטייק בצורה השטוחה הסטנדרטית, אלא כסטייק עבה שגובהו שווה לאורכו. שיטת החיתוך הייחודית והמחושבת שמרה על העסיסיות של תוך הסטייק, שנעשה ברמת מדיום-ריר, בעוד שהמעטפת הייתה עשויה היטב. בשונה מהאנטריקוט, לסינטה היה טעם בוגר יותר, לא כובש כמו האנטריקוט אבל לאט לאט לומדים אותו ומרגישים טעמים מיוחדים. "למרות שהסינטה לא מתעלה על האנטריקוט החלומי, זו הסינטה הכי טובה שאכלתי" אמרתי לאייל. "יופי כי אני נשאר עם האנטריקוט שלי" אייל השיב בלי לחשוב פעמיים ופרס לעצמו חתיכה נוספת מהסטייק. הסלסה והצ'ימיצו'רי היו על השולחן מתחילת הארוחה, ממש המתינו שנמרח אותם על הבשר, אבל בעיני הם היו מיותרים כי היה לי חבל להאפיל על הטעם הנקי והעשיר של הבשר.
הסלטניה פרובנציאל הייתה תוספת מפתיעה לא פחות מהסינטה. הוגשה צלחת עמוקה עמוסה בפרוסות דקיקות של תפוחי אדמה ובטטה מטגנים ופריכים ביותר. "אף פעם לא אכלתי בטטה במצב הזה, איזה מוזר" אייל אמר תוך כדי נשנוש ברעש גדול, "מי אמר שצריך לאכול בטטה במצב צבירה נוזלי? בכלל הגיע הזמן שמישהו יעשה צ'יפס בטטה" עניתי. למרות שהפרוסות היו דקיקות ולא מאיימות, לא הצלחנו לאכול אפילו חצי מהצלחת.

לקינוח הזמנו קרפ ארגנטינאי וסופלה. מבחן אמיתי לסיום – קינוחים פרווה נודעים בטעמי פרווה מאכזבים. בשלב הזה של הארוחה לא הופתענו לגלות שהסופלה היה שוקולדי ומפנק. אייל חיסל את הקרפ הארגנטינאי מבלי שהספקתי לטעום ממנו, אייל דיווח שהקרפ היה ממולא בריבת חלב ושברי אגוזים.
האמת היא שאני טיפה מתחרט על הקינוחים, כי הייתי מעדיף להשאר עם טעם הסינטה בפה כשאני חוזר למערה ומתגאה בבשר המשובח שצדתי היום.