משחקי חברה

''כל אחד הזמין, כמובן, בירה שונה - זאת הפריבילגיה כשיושבים במקום שמציע כל כך הרבה סוגים של בירה מהחבית...''. החבר של עיינה גל רצה לראות את המשחק. היא עצמה רצתה לראות חברים. באוונגרד שבת''א שניהם באו על סיפוקם

הכתבה נכתבה לפני פסח. המקום פתוח במהלך חול המועד, ועובד כרגיל.

''מה עושים הערב?'' - אני שואלת.
''יש משחק'' - אמיר עונה בחוסר עניין.
''אהה'' - אני אומרת.

אוף. דווקא הערב אני מתפנה מוקדם ואפשר לבלות קצת ביחד, ולא בא לי לבהות בו בוהה במסך. אבל לא נראה שמעניינת אותו איזושהי הצעה אחרת- משחק זה משחק. ומילא שיש משחק- חוצמזה אני גם תקועה ברמת גן, ואין לי פה חברים חוץ ממנו. אהה, בעצם יש את ניתאי, שבאורח פלא גר עם לירז ממש בשכנות, ובאורח פלא מתקשר אלי פתאם בדיוק עכשיו כשאני זקוקה לו.

''אני כאן לידך ברמת גן'' - אני אומרת לניתאי, והוא שמח לשמוע.
''מה אתם עושים?'' - אני שואלת.
'' בא לנו לצאת'' - ניתאי מעדכן - '' יש לכם תכניות?''.

ופתאום הבליח במוחי רעיון נהדר - אולי נלך לבר-מסעדה אוונגרד, לראות את המשחק שם? אמיר בעד, והוא מצווה עלי להזמין גם את ניתאי ולירז. ''ככה אנחנו הבנים נראה את המשחק, ואתן תחליפו מתכונים'', הוא אומר, והמודרניזציה נוטפת ממנו. הם קופצים על ההצעה, כי כנראה שלירז רוצה מאד להחליף איתי מתכונים.

למרות שהם השכנים שלו, לירז וניתאי הם החברים שלי, ואמיר עוד לא פגש אותם אף פעם. לי, כמובן, חשוב מאד שהמפגש יעלה יפה ושתהיה קומוניקציה טובה בין כל הצדדים. בסיטואציות כאלה יש המון משמעות למקום בו בחורים לשבת: מעבר למטרה של הבנים, לראות כדורגל, המטרה שלי - קירוב לבבות - חשובה עוד יותר. וצריך מקום שיהיה בו שילוב של כמה אלמנטים כדי שהמטרות האלה יתממשו. הוא צריך להיות מואר במידה הנכונה ומלא במידה הנכונה, הסאונד שם צריך להיות כזה ולא אחר, וגם לאוכל ולדרינקים יש חשיבות. אין ספק, אוונגרד הוא אכן מקום שעשוי להיות מושלם בשבילנו להערב. נראה שהוא יעמוד בכל הקריטריונים.

תוך כמה דקות אנחנו ברמת החיל, בלי להיכנס לת''א העמוסה. ככה זה כשגרים ברמת גן. אבל מסתבר שאנחנו ממש לא היחידים שחשבו לראות את המשחק באוונגרד, ומזל שהזמנו מקומות על הבר מראש, כי המקום מלא. אבל מלא בצורה נעימה, שמחה כזו, ללא צפיפות של ברים. הוא מלא גם באנשים וגם במסכי פלזמה מכל עבר, עליהם מוקרנים לא אחד אלא שני המשחקים של הצ'מפיון ליג. חלק מהקהל יושב בשולחנות ואוכל כשהוא צופה במשחק, וחלק יושב על הבר ושותה כשהוא צופה במשחק. היו גם כמה חבר'ה שרק אכלו ולא צפו, ואיש לא סקל אותם באבנים. זכותם.

התיישבנו על הבר והתחלנו להתלבט מה לבקש. כל אחד הזמין, כמובן, בירה שונה - זאת הפריבילגיה כשיושבים במקום שמציע כל כך הרבה סוגים של בירה מהחבית - וניסינו לחשוב מה לנשנש. בתפריט היו המון אופציות מגניבות והיה גם תפריט בר, אז בחרנו מנה ממנו ומנה מהתפריט הרגיל. שתי הבחירות התגלו כמוצלחות מאד בשביל זלילה של ארבעה אנשים: שיפוד של שישה שרימפסים מצופים בבייקון, שנושנשו מייד ובשמחה גדולה. צלחת ענקית של נתחוני עוף וטבעות בצל מטוגנות, לעומת זאת, נשארה ללוות אותנו זמן מה, כאשר מדי פעם אחד מאיתנו חוטף ממנה. בדיוק מה שהייינו צריכים.

אז האוכל היה מוצלח, אבל מה שהיה מוצלח יותר היה החיבור. אמיר וניתאי נראו כמו ילדים שהביאו אותם לחנות שוקולד, והם יכולים לבחור מה שהם רוצים. הם לא הצליחו להחליט באיזה מהמסכים להתרכז, ועל פני שניהם נמסך סוג של חיוך אווילי השמור רק לגברים הצופים באירוע ספורטיבי. אני ולירז צחקנו עליהם ופטפטנו, ואחת לכמה זמן הם נזכרו שהם לא לבד והצטרפו בנימוס לפטפוט שלנו. כל כך שמחתי שלא נשארתי איתו בבית, כי כאן היו לי עוד המון גירויים ועיסוקים: היו עוד אנשים ואווירה שמחה, היה את האוכל והמשקאות ובכלל, העיצוב השמח והעמוס של אוונגרד לא משאיר אותך לרגע אחד משועמם. אפשר פשוט להסתכל מסביב - על האנשים או על הפריטים המיוחדים התלויים על הקירות, ופתאם הופס, המשחק נגמר. ואיזה כיף היה, לא?

''הם מאד נחמדים, צריך לאמץ אותם'', אמיר אומר כשאנחנו נכנסים הביתה. המשימה הושלמה, אני חושבת לעצמי. הוא גם נהנה לראות כדורגל וגם חיבב והתחבב על החברים שלי (והשכנים שלו). אין לי שום מושג מי ניצח במשחק הערב, אבל במשחק שלי ניצחתי אני.

אוונגרד
הברזל 3, רמת החייל.
03-6480082