במכונת הזמן

''מרגע שהוגשה לנו, תחושת הודו השתלטה עלינו. ריחות הבישול, ניחוחות התיבול, וגם טעמי הרטבים הנלווים... כל שנותר לנו היה לנגוס במתאבנים הנפלאים – וליהנות!...''. אדם בר סעד באינדירה, וחזר אחורה בזמן, אל הטיול הגדול בהודו

את הביקור ב''אינדירה'' קבעתי ליומה הראשון של שנת 2008. מכיוון שרציתי את אינדירה רק בשבילי, הזמנתי מקום ליום שאחרי ה-31 בדצמבר - ליל הבילויים האינטנסיבי, בו כל מקומות החגיגה בתפוסה מלאה – מתוך ציפייה שהעיר תנוח, וכך יתאפשר לי בילוי אינטימי ומסור עם ''אינדירה''. לבילוי האינטימי המתוכנן הזמנתי את חברי הטוב ג'יוואן, שמלווה אותי הרבה שנים, מלבד אותן השנים שבילה בהודו.

בשמונה ושלושים בערב נכנסנו למסעדה. בניגוד לתוכניתי המבריקה, המקום הפנוי היחיד במסעדה, היה חדר האירוח הפרטי שבקומה השנייה. החדר אמנם מעוצב יפה ואותנטי, ומספק אוירה הודית מיוחדת, אולם מאחר שהיינו רק שניים, העדפנו לחכות מספר דקות עד שהתפנה שולחן רגיל באולם המסעדה. מסקנה: בכל מקרה מומלץ להזמין מקום מראש באינדירה, כי להגיע רעבים למסעדה, אחרי שדמיינתם איך האוכל ההודי מוגש לצלחתכם, ניחוחות התבשילים מדגדגים את אפכם, ואז להמתין דקות ארוכות בזמן שאחרים נהנים- ברררר.. ממש עינוי סיני... אההה... הודי.

את החלק הקולינרי של הערב פתחנו במגוון מתאבנים הודיים. ההחלטה על מי מהמתאבנים לוותר הייתה קשה, כך שהפלטה הזוגית המעורבת פתרה לנו את הבעיה. מלבד פתרון בעיות, הייתה בה במנה הזו איכות נוספת: מרגע שהוגשה לנו, תחושת הודו השתלטה עלינו. ריחות הבישול, ניחוחות התיבול, טעמי הרטבים הנלווים, פס-הקול ואדיבות הצוות, כל אלה כמו חסכו לנו טיסה ארוכה ומתישה והביאו אותנו ישר למסעדת יוקרה בבומביי. ''זו סמוסה ירקות שזו מין בצק ממולא במחית ירקות ומטוגן בשמן עמוק, וזה.... שזה בעצם.... וזה ... שזה בעברית...'' הקפיד להסביר לנו המלצר על כל כופתה, לביבה, ממולא, או כנף-עוף פריכות שהרכיבו את הפלטה. כל שנותר לנו היה לנגוס במתאבנים הנפלאים, לטבול אותם במטבלים המצורפים, לעמעמם מעט את שילוב הטעמים והתבלינים במנת הרייטה המסורתית - מין סלט יוגורט הודי, שגם בתת היבשת זו משמש למטרה של מנוחה לחך מהטעמים העזים – וליהנות!. בין המתאבנים שכיכבו: סמוסה (ממולאת ירקות, עם הפתעות בדמות אגוזי קשיו במילוי), מונגדאל פאקורי (הגרסה ההודית לפלאפל), בג'יה בצל (הגרסה ההודית לטבעות בצל), וכנפי עוף פקורה (הגרסה הודית לקנטאקי פרייד צ'יקן).

הארוחה המסורתית בהודו מבוססת על תבשיל עיקרי, תבשיל משנה, מנה חטיפית, אורז ומבחר לחמים טריים מקוריים. את התבשילים יוצקים על מנות האורז, ואוכלים בעזרת פיסות לחם שבוצעים ביד. לפי נוסחה זו בנינו את ההזמנה למנה העיקרית:
לתבשיל עיקרי הזמנו ''קאשמירי רוגנג'וש'', מעדן שמקורו בקשמיר, ובהחלט יכול להסביר את המלחמה הארוכה שניטשת על חבל ארץ זה בין הודו לפקיסטן. מדובר בנתחי טלה מובחרים (ללא שומן), מבושלים ברוטב קטיפתי על בסיס עגבניות, אגוזי קשיו, פירות טחונים ותבליני קשמיר המסורתיים.
בתפקיד תבשיל המשנה כיכב על שולחננו ה''דאל מקאני''- תבשיל העדשים הצמחוני האגדי במופע צבעוני אדמדם, עשיר בטעמים, מיוחד, סמיך ועשיר.
למנה החטיפית הזמנו את הזעפרני עוף אינדירה ספיישל. לנו הישראלים קשה לתפוש עד לאן ניתן לקחת את מה שאנחנו, בקולינריה הישראלית, עצרנו בשניצל... אכן, ספיישל.
ההתלבטות התמידית בזירת האורז נגמרה בנצחון ה-וג' ביריאני. לא קל היה לנו לוותר על עוד תוספת לסימפונית הטעמים בחזית האורז.

פרק הלחמים הוא אחד החביבים בארוחה ההודית. הלחמים המוזמנים נאפים במקום ברגע ההגשה. אנחנו הזמנו את הנאן שום, מעין פיתה מעוטרת בשום, פטרוזיליה ונענע, אפויה בתנור הגחלים ההודי – הטנדור, ואת הקולצ'ה גבינה. הלחמים היו נפלאים ונימוחים, ואם היו על השולחן עוד סוגי בצקים, הם לא היו נשארים מיותמים. ילדים יאהבו את הלחם הודי, שחנו לעצמנו. גם את המנות המשחקיות והצבעוניות כמו עוף טיקה, עוף משולב, אינדירה ספיישל, בטטה עוף, ועוד. ג'יוואן ציין שגם הכיסונים המטוגנים, כמו פקורה או סמוסה, ידברו אל ליבם. שלא לדבר על הקינוחים.

קינחנו בקולפי, הגרסה ההודית העשירה לגלידה, בטעם פיסטוק, ועשינו את דרכנו החוצה. ''וואוו, מלא ישראלים פה'', חשבנו, ונזכרנו שכך גם הרגשנו בהרבה מסעדות בהרי ההימלאיה שבצפון הודו, או על חופי האוקינוס ההודי שבדרומה. אורות אבן גבירול הבהירו לנו שנחתנו בתל אביב. כמה טוב לחזור הביתה.

אינדירה
שאול המלך 4, לונדון מיניסטור, תל אביב.
03-6954437