חם ומתוק

''ראשונות הגיעו לשולחן שתי מנות מעוצבות להפליא, ומעוררות יצר הסתערות בלתי נשלט. קיפוד שוקולד לבן, ולגו שוקולד...''. נדב אבידן הצליח לאושש ידידה טובה ומבואסת בקפה-קונדיטוריה ביסקוטי תל מונד. זה לא היה מסובך

קשה הוא תפקיד הידיד. מה אתה עושה כשידידה טובה שלך נראית מבואסת? איך אתה מגיב למשפט כמו ''אוף, בא לי לברוח מהכל פה''? במקרה של שרון ושלי, התשובה פשוטה- יש לנו תחביב משותף: אוכל טוב, עם עדיפות קולינרית של שני בורי מטבח רשמיים לכל מה שקשור למתוקים. בערך באותו הזמן, נדלקה נורת הרעיון מעל ראשי, ונזכרתי בענת (שלא באמת קשורה לסיפור, ולא תוזכר כאן יותר, אז אפשר לשכוח אותה כבר עכשיו) שיצאתי איתה פעם, וגרה בתל מונד. ואיתה נזכרתי גם במקום החמוד לאללה שישבנו בו פעם, ביסקוטי, קפה-קונדיטוריה קטן במרכז תל מונד.

מכאן הדרך לניצחון הייתה פשוטה יחסית. שרון ואני סיימנו ללמוד, היא בפנים מדוכדכות, ואני בפנים מלאות השתתפות (אך עולצות מבפנים, כי אני ידעתי מה עומד לקרות), ובלי לחכות הפלתי עליה את הבשורה, או במילותיו האלמותיות של מאיר אריאל, ''תיכנסי כבר לאוטו, וניסע''. היא, שכנראה לא חשבה על השיר באותו רגע, שאלה לאן נוסעים. נו באמת. את חושבת שנולדתי אתמול? תדעי כשנגיע, יקירתי!

הנסיעה לאזור הזה של תל מונד תמיד מהנה עבורי. לפעמים זה בגלל נתניה, לפעמים בגלל חדרה, אבל הכביש הישן עושה לי טוב. בצומת בני דרור פנינו לכיוון תל מונד, ותוך דקות ספורות נוספות הגענו אל ביסקוטי. דורית, המלצרית המקסימה שלנו, עודכנה מראש בתוכנית הפעולה - אני ושרון נתיישב, והיא תתחיל להזרים את מתוקי הקונדיטוריה שלהם אל השולחן, עד ששרון תאמר ''חדל''. זכות הבחירה של מה יגיע לשולחן הוענקה לדורית, כדי שאלמנט ההפתעה יישמר במלואו.

וכך התחילה הסאגה, שעלולה להגיע לסיומה רק בדיאטה שאחרי החגים בשנה הבאה: ראשונות הגיעו לשולחן שתי מנות מעוצבות להפליא, ומעוררות יצר הסתערות בלתי נשלט. קיפוד שוקולד לבן (מוס שוקולד לבן, עם קוקוס ואגוזי נוגט), ולגו שוקולד (שוקולד נוגט עם פירורי אורז, מצופה ופל קריספי). שרון, שהחיוך כבר התחיל להפציע על פניה (ואפילו לפני הביס הראשון- רק הריח לבדו עשה חצי מהעבודה), לא ידעה שהערב מדובר ב''אכול עד שלא תפסיק לצחוק'', ופצחה מייד בחגיגה. ביס מהמנה שלה, ביס מהמנה שלי (כאב לי לוותר, הלגו היה פשוט מעולה - אבל מה לא עושים למען עלמה במצוקה?), ופתאום השיחה נינוחה יותר, והחיוך מתחיל להתרחב בהדרגה.

מייד כשסיימנו, הופיעה דורית שוב, ובידיה שתי המנות הבאות- סופלה שוקולד עם גלידת וניל איטלקית בצידו (מנה ענקית עם 4 כדורי גלידה!), ופררו רושה (כמו השוקולד המוכר, רק בגודל צלחת בינונית.. דמיינו את הטעם, קטונתי מלתאר שלמות). שרון הסתכלה עליה בחשש, בהיותה אדם אינטליגנטי עד למאוד, היא כבר הבינה לאן הערב עומד להמשיך, והחיוך מלא התחבולה שלי גם הבהיר שאכן, זה מה שתוכנן עבורה. ולמרות זאת, קסמן של המנות המונחות בפנינו ניצח, וכאילו לא אכלנו שוקולד כבר שנתיים, מייד אחזנו בכפיות ופנינו למלאכה. ושוב, המנה שלי, בעזרתה האדיבה של שרון, נעלמה די מהר מן הצלחת, וגם המנה שלה (בעזרתה האדיבה שלה בלבד. היא המבואסת, מה פתאום שאני אוכל את השוקולד שלה? כך, לפחות, היא טענה).

וכמו בדז'ה וו, ברגע שצלחותינו היו נקיות, דורית הופיעה לידינו כבמטה קסמים, והפעם אוחזת בידה ''נוגה'' (3 שכבות של פלא-שוקולד לבן, שוקולד נוגט, ובשכבה התחתונה בראוניז). היא הניחה, ובצדק, שאנחנו קרובים לגבול הסיבולת האנושית, וגם קול צחוקה של שרון שהתחיל לסובב ראשים במקום תרם להרגשתה שהמשימה קרובה להיות מושלמת, שנוכל לאכול פשוט ביחד את הקינוח האחרון. לאכול. מילה מצחיקה, לא? איך מתארים אוכל שנעלם כל כך מהר מהצלחת?

בדרך חזרה הביתה שרון טענה ש''נוגה'' נעלמה מהשולחן ממש כמו גזר ביום השפן. מבחינתי, החזרה שלה לחוש ההומור הפרטי והלא מובן שלה היוותה את האישור האולטימטיבי לכך שהצלחתי: לקחתי איתי לביסקוטי מישהי מבואסת, והחזרתי הביתה מישהי שמחה ועולצת. ובינינו, האם לא לשם כך קיימים מקומות כמו ביסקוטי?

ביסקוטי
הדקל 53, תל מונד.
09-7966619