ביום של רעידת האדמה, אתו יום שני בו כל הארץ רעשה אבל בגלל סיבות אמיתיות, פתחתי את הבוקר בbetacaffe, בית הקפה השכונתי שבמרכז ברודצקי ברמת אביב. הבוקר התחיל רגוע, היינו כמה חברות שנפגשו לדיונים בענייני לימודים, התיישבנו וזרקנו שמות של הוגים צרפתיים לחלל האוויר. ולמרות רעידת האדמה, אני יכולה לומר שהדבר הכי מפתיע שקרה לי שם היה ארוחת הבוקר שהזמינה אנג'לה: בתפריט היה כתוב פריטטה, אבל קיבלנו אומלט קלאסי, שכבר לא מוצאים כמהו במקומותינו.
לפעמים, אתה מוצא אוכל של בית במקומות הכי בלתי צפויים: אמא שלי הייתה מכינה לי את זה כשהייתי קטנה. בעיקרון, מקשקשים בקערה ביצים, מוסיפים מעט חלב וקמח ואז אופים את זה עד שזה מתייצב ליצירת מופת אלוהית, רכה אוורירית ואצילית. אני לא מתחייבת שזה המתכון המדויק של betacaffe , אבל זה לפחות הטעם שהיה לזה. ליד זה הופיעו ירקות, גבינות, לחם וכל הדברים הרגילים, אבל אני התמקדתי בפריטטה ואי אפשר היה לעצור אותי. מזל שאנג'לה הכריזה שהיא לא בעניין ביצים, ככה לא רבנו.
ואז הכל רעד. המשכנו לדבר, אף אחת לא חשבה שמדובר ברעידת אדמה. תל אביביות למודות, תמיד מניחות שזה איזה אוטובוס מרעיש שעובר בסביבה (למרות שברמת אביב זה לא קורה תכופות). לידנו ישב רפי רשף אבל מי בכלל שם לב ( וגם הוא לא זז מילימטר) עם כל הפילוסופיה הצרפתית שלנו, החביתות וכו', אבל אני, כשיצאתי לצלם את המאמר המדובר בדואר השכונתי הקרוב ושמעתי ברדיו שהאדמה באמת זזה, חיוך גדול התפשט על פני: כמה טוב שהארץ רועשת, אבל באמת.
