לפני שבועיים שאלו אותי באמצע ארוחה משפחתית אם אני בשלנית. בלעתי רוק ואמרתי ''כן'', ומיד הוספתי ''אבל לא כל יום''. הסבתא שישבה מולי הסתכלה עלי במבט מחייך ואמרה לי ש''זה בסדר, אף אחד לא מבשל כל יום. אל תאמיני למה שאומרים''. זה היה רגע מיוחד, אפילו מרגש. מיד התאהבנו- הסבתא ואני. רציתי לחבק אותה אבל התביישתי אז במקום דחפתי עוד מזלג לפה והמשכתי לשתוק עד סוף הארוחה. למחרת חזרנו לקורנפלקס.
אני מאמינה (ולא בלי נקיפות מצפון), שזאת לא אשמתי שחוש הטעם שלי יצא לטיול וכנראה הלך לאיבוד לפני תקופה קצרה. עניין של כמה חודשים, לא יותר. ענן כבד של שעמום קולינארי משייט בחלל המטבח שלנו ורק הקרטון האימתני של הקורנפלקס עוד ניצב שם כהוכחה לכך שאנחנו עדיין מכרסמים משהו פעם בכמה זמן. נגיד בבוקר, לפעמים בצהריים ואולי גם בערב, לא יותר.
''אין לי מה ללבוש'' זה כלב לעומת ''אין מה לאכול'' אצלנו. המקרר נראה כל-כך מיותם כל-כך הרבה פעמים לתקופות כל-כך ארוכות, שאם היתה תחרות ''המקרר המבאס'' היינו לוקחים מקום ראשון. בהליכה. (לרוץ פשוט כבר אין לנו כוח, אנחנו קצת רעבים).לפני יומיים החלטתי לעשות מעשה. התקשרתי לחברה ועשיתי קולות של מצוקה. מיד היא אמרה ''אוי'' ומיצתה בזה את כל האמפטיה שהייתי זקוקה לה. אחר-כך היא הקריאה לי מתכון מ-ש-ג-ע של מג'דרה. עם בורגול. הבורגול הדליק אותי, יש לו צליל נחמד כזה, כמו של דרבוקה. דאא-רר-בוקה. זה ישר מזכיר לי פיתה דרוזית, לבנה, זיתים, שמן זית וכל שאר החברים מהרשימה האתנית. בדיוק האוכל שאני אוהבת.
בלי הרבה הכנות הלכתי לסופר ועשיתי קניות. חזרתי הביתה ומילאתי את המקרר. עמדתי עם הדלת פתוחה כמה דקות והתפעלתי מהיצירה החדשה. מספר האפשרויות שניצבו בפני להכנת ארוחת ערב לתפארת מדינת ישראל היו בלתי ניתנות לתפיסה. הדבר המם אותי, שלא לומר בלבל או אפילו הרתיע פתאום. הייתי חייבת להירגע. מילאתי קערה בקורנפלקס והתיישבתי להרהר בתרחישים החדשים.
