הפאב השכונתי

שכונה זו מילת גנאי? לא לפי איתמר מישור, מהבעלים של הפאב השכונתי זאייצ'יק בתל אביב, שמסביר לנו למה אנחנו כל כך אוהבים את המקומות הקטנים האלו

רבים כבר שכחו ש"שכונה" הייתה עד לא מזמן מילת גנאי. מאז ענף המסעדנות חווה מגמה כללית של התאמה מקומית ואווירה ביתית. הלקוחות נקראים עכשיו אורחים, הזיפים של הברמן גלויים, והחצאית של המארחת נרכשה בחנות יד שנייה. הענף נהנה מעלייה ברווחיות לאורך השנים, והיא מתבטאת במקומות הקטנים והבלתי פורמליים, בעוד שרשתות הענק ותרבות הסניפים מראות האטה.

תל אביב: in

ולמה זה? התשובה הראשונה היא תל אביב. אין ויכוח מי קובע את המגמות בארצנו הקטנטונת, וזוהי העיר הכי גדולה והכי קטנה. בשולי המטרופולין שלנו ישנם אמנם מרכזי בילוי ענקיים בקני מידה מקומיים, כמו התחנה, יד חרוצים, נמל יפו ונמל תל אביב, אבל אם תסתובבו שם, תגלו שהחניונים מלאים עד אפס מקום במכוניות בלי תו חניה של אזור 1, 2 או אפילו 34, וזאת מכיוון שרוב המבקרים באזורים האלו מגיעים מחוץ לעיר.

נכון, יכול להיות שתל אביבים לא מחזיקים מכונית, שהרי מחירי הדלק מטורפים (אבל כך גם שכר הדירה, ועדיין רבבות של פראיירים שוכרים דירה בעיר), ויכול להיות שתל אביבים באים ברגל, כי הם גרים קרוב. אבל יש לכך סיבה נוספת, והיא לאו דווקא סנוביזם, אלא סלידה מההמוניות שהם שבעים ממנה מאד.

מה מובילי הדעה התל אביבים מחפשים? אנשים שדומים להם, או כאלו שהם היו רוצים לדמות להם, עדיף בכמויות מדודות, וגם קרוב לבית. חלק גדול מהקהל התל אביבי שיוצא לבלות בבית קפה, במסעדה או בבר מורכב מצעירים שעבדו או עובדים בתחום, בעלי זיקה לענף וסדר עדיפויות צרכני אינטליגנטי, שמקנה חשיבות לאיכות המוצר, למחיר ולשירות. לתל אביבים רבים יש מודעות והבחנה בין טוב לרע בעולם המסעדנות, והם בוחרים ברגליים - במקומות הקטנים והמיוחדים, הנישתיים והמקצועיים, ופחות במקומות הגדולים וחסרי הייחוד.

אמריקה: out

האמריקניזציה, שאפיינה אותנו כל כך משנות התשעים העליזות, כבר גוססת, כשיורשה הצעיר הוא היברידי וצוהל. בן כלאיים נפלא וססגוני של אמריקה, אירופה הקלאסית, המזרח התיכון, המזרח הרחוק והבלקן, שאני קורא לו ישראל.

כבר אי אפשר לעבוד עלינו באמירות מתנשאות כמו: "ככה זה באמריקה." אנחנו כבר לא מחסירים פעימה מנורות ניאון ענקיות ולא עוצרים נשימה ליד גורד שחקים, התרגלנו והבנו, ינקיז, ואנחנו בוחרים באמת הפשוטה יותר.

מה ישראלי בעיניך?

ישראלי אמתי מרגיש בבית בכל מקום. בושה ונימוס בהחלט אינם מנת חלקנו. זה מתחיל בילדים המפונקים שלנו, עובר דרך בתי הספר התיכונים שנראים כמו שכונה, ונגמר בצה"ל, שמתנהל על מדי ב' בשטח שמנוהל ברובו על ידי ילדים מגודלים אחרים.

במובן זה, מלצר מסודר ונקי נראה לנו מהודר מדי, הלחיים הוורודות מהגילוח, החולצה הלבנה והמגוהצת, עניבת הפרפר והדיבור המדוקלם גורמים לנו לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, ולחשוב שהבחור המסודר הזה היה יכול להיות הבן של השכנה שולה או המ"כ של יוסי.

אני בעד הגישה הבלתי פורמלית, די למדים המגוחכים ולשורות שמדקלמים אנשי השירות בחברות הסלולריות, בבנק, במסעדות ובפאבים. אני בעד לוותר על החיקויים ולהיות מי שאנחנו באמת. את ההמוניות, אני בעד להשאיר למי שהיא מתאימה לו.