הבית בעין חוד

"לאחר שטעמנו מכל הסלטים התחיל מצעד המנות: סינייה- בשר עגל ברוטב טחינה אפוי בתנור, פלפל ממולא- באורז ועם רוטב עגבניות, עלי הגפן, מג'דרה, מקלובה ועוף..." אורלי פרש אזולאי נכנסת אל הבית בעין חוד ולא רוצה לצאת

שש שנות שותפות הגיעו לקיצן. אני והשותפה שלי נפרדות לזמן בלתי מוגבל עם ידיעה שיום יבוא ונחזור להיות שותפות. אז איך מסיימים 6 שנות שותפות אמיתית וחברות בלב ובנפש? איך אומרים לה שלום ותודה? הלוקשיין הנבחר היה הבית בעין חוד- ארוחה ביתית מחד שתבטא את הקשר המשפחתי אותו אני חשה כלפי שותפתי וארוחה ייחודית מאידך, שתבטא את הערכתי העמוקה לייחודיותה ומקצועיותה של השותפה ממנה למדתי כל השנים.

אז אספתי את ורד שותפתי בצהרי היום ועלינו בלב יערות הכרמל אל עבר עין חוד. הנוף בדרך לעין חוד עוצר נשימה, הכל סביב ירוק. עין חוד הוא כפר קטן המונה כמאתיים חמישים תושבים והשוכן קרוב מאוד לעין הוד. בעין חוד, מול ביתם של בני משפחת אבו אל-היג`ה, שוכנת מסעדת הבית. הביקוש למקום רב וכיום בלתי אפשרי לאכול שם מבלי להזמין מקום מראש. כל בני המשפחה נוטלים חלק בפעילות המסעדה- אם המשפחה מבשלת, האחים והאחיות ממלצרים, האבא מנהל ובודק שהכל מתפקד כשורה ושכל הלקוחות מרוצים. כולם תמיד מחייכים, השירות יעיל והאווירה נפלאה.

שותפתי ואני התיישבנו אל מול נוף הים , מתפעלות מהאוויר ומהאווירה, עוד לא ממש הבנו את גודל החוויה הקולינרית שאנו עומדות לעבור. לפתע הגיע אל שולחננו מרק עדשים מהביל. "עוד לא קיבלנו תפריט, לא הזמנו, זו וודאי טעות" טענתי אל מול מי שהתבררה כנסרין, בתו של אל היג'ה ומנהלת המקום. נסרין חייכה והסבירה מיד שבבית אין תפריט, מגישים את כל מה שבושל באותו יום במטבח הבית. מצא חן בעיני מאד הרעיון, רק קיוויתי בליבי שאם המשפחה הספיקה לבשל היום הרבה. לא העליתי בדעתי את גודל ההספק.
אז פתחנו במרק עדשים סמיך ומהביל, עליו נסחט לימון טרי ונתן לו חמיצות קסומה. במקביל זרמו אל השולחן סלטים שכללו: חומוס, טחינה, חצילים, סלט טורקי אדום, סלט ירקות קצוץ, חמוצים וסלט אגוזים מיוחד במינו. את הפיתות הנחנו ורד ואני בחכמה רבה בצד מתוך מחשבה שכדאי לשמור את המקום. כאן כבר הבנו כנראה שמצפה לנו עוד דרך ארוכה.

לאחר שטעמנו מכל הסלטים התחיל מצעד המנות. בזו אחר זו , הוגשו לשולחננו מנות מבושלות, חמות ומדיפות ריח ביתי של אוכל שזה עתה נפרד מהתנור. אני מניתי 15 מנות. שותפתי הפסיקה למנות באמצע. הוגש לנו סינייה- בשר עגל ברוטב טחינה אפוי בתנור. פלפל ממולא- באורז ועם רוטב עגבניות. עלי הגפן והכרוב הממולא הגיעו יחדיו- ממולאים באורז וירקות. צלחת מהודרת ועליה נתח בשר עגל ונתח בשר כבש על מצע אורז צהוב. תפוחי אדמה וירקות מבושלים בניחוח שום הגיעו גם הם, חציל אפוי עם טחינה מתובלת, קישואים מבושלים בנענע ולימון, במיה מבושלת עם עגבניות, שעועית צהובה נהדרת, מג'דרה ריחנית , צלחת גדולה של מקלובה ועוף, מלוחיה מבושלת ואם כל זה לא הספיק, כבדי עוף. במשך המצעד ורד ואני התלבטנו אם לצחוק או לבכות, אם לטעום או לאכול, אם לומר עוד או די. התחושות נעו ללא הרף על שתי קצוות הסקאלה אך בשורה התחתונה צחקנו מאושר, טעמנו מהכל ולא אמרנו די. התענגנו על היחד שלנו, על האוכל והאווירה הביתית שכל כך התאימה לנו ועל הייחודיות הקולינרית שבמטבח הערבי הספציפי הזה.

בסוף הארוחה עברנו לסלון לשתות קפה שחור והתכבדנו בבקלאווה מתוקה. לא הזכרנו ולו במילה את פרידתנו הזמנית. פשוט נהננו מהרגע. מהרגע שלנו יחד. בתקווה שרגעים כאלו יהיו מנת חלקנו גם כשלא נהיה שותפות צמודות.