ארוחת בוקר של אלופים

''כחמש דקות לאחר שהתיישבתי הונח לפניי וופל בלגי, צלחת לתפארת עם כדור גלידה, וופל גדול, וארבעה הררי קצפת. זו ארוחת הבוקר שלי, ויגיד מי שיגיד שזה לא בריא..''. נדב אבידן פתח בוקר של כיף בבריזה קלדרון, מול הים של ראשל''צ

לים יש בעיה מרכזית אחת- הוא עונתי. ''אי אפשר ללכת לים בחורף, כי קר מאוד גם במהלך היום, אז מחכים ל-3 חודשי הקיץ כדי ליהנות ממנו''. זה מה שחושב הרוב הגדול של האנשים. אני, למשל, כבר מזמן יודע שאפשר אחרת- עם ''חורף'' כמו שיש לנו פה, כשהקור מתחיל רק אחרי הצהריים, למה לא ליהנות מבוקר שטוף שמש בים, בזמן שכל הילדודס בבית הספר, ובאמת אפשר להישען אחורה, להתרווח ולהרהר במשמעות הבריאה, או בטעם הגלידה המועדף עליך? (לזה עוד נגיע בהמשך...).

כשאני חושב מחשבות שמחות שכאלו, ניצלתי בשמחה את בקשתו של אורי חברי הטוב לשיחת רעים שמטרתה תהיה לעזור לו לעשות קצת סדר בחייו המבולבלים לעת עתה. ומכיוון שרועי גר בראשון לציון, ואני תפקדתי כחבר הטוב, היה ברור מאליו שאגיע לחוף שקרוב אליו. מבחינתו לא היה ספק איפה יושבים - בריזה קלדרון, מקום אשר נושא בגאווה וביושרה את השלט ''40 שנה בים''. משאיר לכם רגע לעיכול- 40 שנה. 40. אמי קלדרון, הבת של חיים, ובחורה מקסימה לכל הדעות, סיפרה לנו כששאלתי מייד עם הגעתנו, שאת המקום הראשוני בבת ים פתח סבא שלה, משם העסק עבר לאביה, ועכשיו היא זו שאחראית על תפקוד המקום, שקיים בראשל''צ כבר כ-8 שנים. ובעסק משפחתי שכזה, איך אפשר להרגיש לא בבית?

וכמובן, עם שיחה כמו זו שעמדנו לנהל, צריך גם משהו לאכול שישבור את הדרמה באוויר - וכחמש דק' לאחר שהתיישבתי, כבר הונח לפניי וופל בלגי, צלחת לתפארת עם כדור גלידה (הבחירה לא קלה בכלל בין מכלול הטעמים המוצעים), וופל גדול, וארבעה הררי קצפת. זו ארוחת הבוקר שלי, ויגיד מי שיגיד שזה לא בריא. אני נהניתי עד לכדי (כמעט) הזמנת מנה נוספת של הוופל הזה, אז מותר לי! אורי, מצידו, לא נכנע לגחמת המתוקים, ולאחר מבטי תאווה שנעץ בצלחתי במתכלה במהירות, העדיף ללכת על מנת הדגל של המקום - שקשוקה בתוספת נקניקיות חריפות. מילה על שקשוקה- כולם יודעים מה זה. כולם ניסו פעם לאכול (אני מניח). וכולם יודעים גם מה ההבדל בין שקשוקה ''ערסית/פושטקית'' לשקשוקה שמוכנה בלי תשומת לב. בבריזה קלדרון, לראשונה בחיי (אני לא חובב שקשוקות במקומות חיצוניים, בגלל הקלות שבה הורסים את המנה המצוינת הזו), נתקלתי בשקשוקה ערסית אמיתית. כזו שנוחתת עליך בהפתעה, ומתקיפה באלגנטיות את כל החושים שלך עד לכניעה מוחלטת. אם לא הובן מהרגע הפואטי שקרה כאן זה עתה, מהר מאוד השקשוקה הפסיקה להיות של אורי, והפכה לשלי. הוופל הבלגי על טעמו הנפלא הודחק פסיכולוגית (כדי לא להתמודד עם השאלה איך אפשר לאכול את שני הדברים האלו ברצף צמוד כ''כ), והתמסרתי לשקשוקה לחלוטין. אורי עצמו לא נשאר חייב לרגע, ומיהר להזמין את המבורגר הבית, עליו גונן בחירוף נפש, ולא הרשה לי להתקרב אפילו לצ'יפס. לדבריו, ''היה אחלה'' (ולכו תנסו לדובב בנאדם כזה בשיחה על משמעות החיים..).

מפה לשם, חווית האוכל גרמה גם לאושר רגעי אצל אורי, והבעיות שכה טרדו אותו עד לפני רגע קט התמוססו מעצמן, והשיחה עברה לנושא מאתגר הרבה יותר - פנייה לבג''ץ עם הצעת חוק, שתחייב כל מסעדה/בר שתכליתו להתקיים על חוף כלשהו לעבור הכשרת מטבח בבריזה קלדרון. כמה פשוט להכין ולהגיש אוכל איכותי, שלא מזלזל בלקוח, ונותן לו הרבה יותר מתמורה מלאה. ואם זה כל כך פשוט, איך זה שמשפחת קלדרון, שכאמור מקיימת באהבה את הבריזה כבר 40 שנה, היא היחידה שעלתה על זה? כי האוכל בבריזה, גם הקינוחים וגם המנות, פשוט מצוין. מוקפד, טעים מאוד, המוגש במנות נדיבות, וגם- ולא פחות חשוב בעיני- נותן תחושה של אסתטיות וניקיון בהגשתו (כמה פעמים אכלתם בים טוסט בטעם חול?..).

לסיכום- כמו ששרו תיסלם הרבה לפניי, ''איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר..''. ויש לי הרגשה חזקה מאוד, שדני בסן וחבורתו ישבו בבריזה קלדרון לכתוב את השיר הזה, והוא שמסביר איך בוקר, העונה הפחות אהובה עליי ביום, יכול להיות מהנה. אחרי הכול, הבריזה של משפחת קלדרון הייתה שם עוד הרבה לפניהם...

בריזה קלדרון
טיילת חוף הים, ראשון לציון.
03-9629004